"לא פלשתינים - לא מעניין"

"יצהר תמורת בושהר" - זו היתה הנוסחה שתבע מאיתנו ב־2009 רם עמנואל, ראש הסגל בממשל אובאמה. אתם רוצים מאיתנו גיבוי מול ההתעצמות הגרעינית של האייתוללות באיראן - תנו לנו, כלומר להם, את פלשתין.

המשוואה הזו לא היתה חדשה גם אז. החל מסוף שנות ה־60 מדינות ערב גבו בכל עסקה מס פלשתיני קבוע. כל מנהיג של מדינה מערבית נדרש, כתנאי לפגישה בריאד, בקטאר או בדמשק, לגנות פומבית את ישראל, לתרום לפליטים הפלשתינים או לימים - להעביר תקציבי עתק לרשות הפלשתינית. הפלשתיניות היתה כרטיס הכניסה למזרח התיכון. לא דיברת פלשתינית - לא נכנסת למועדון.

באופן אירוני משהו, דווקא התעצמות איראן היתה כלי מרכזי בידי נתניהו לשנות את כללי הקהילה הללו מן היסוד. כפי שהוא סיפר, הנאום ההוא בקונגרס, שבו ראש ממשלה ישראלי העז לעמוד מול ראשי מעצמת העל בביתם שלהם ולזכות באהדה רבה בדעת הקהל האמריקנית, היה ראשיתה של המהפכה הקופרניקאית שאותה הוא הוביל באזור.

במזרח התיכון ובמדינות רבות בעולם הפסיקו להסתובב סביב השקר הפלשתיני, והעדיפו שמש ישראלית שבישרה אור של אמת וצדק, ברכה ושלום. לראשונה, מדינות מוסלמיות הכירו בזכויותינו הלאומיות תחת שם שלא מותיר ספק לגבי שורשינו ההיסטוריים - "הסכמי אברהם". הצונאמי המדיני הזה נמשך בגלי הכרה בבירתנו התנ"כית וההיסטורית, ירושלים, על ידי מדינות אירופה ודרום אמריקה, ובעמידה נחרצת של רבות מהן לטובת ישראל בפורומים הבינלאומיים.

המורשת המדינית המפוארת הזו של נתניהו, פרי עמל מדיני של שנים רבות, נמצאת בימים אלו בסכנת התמוטטות. משוואת אובאמה חוזרת בגרסה עדכנית: "אביתר תמורת בושהר". נערי אובאמה בממשל החדש לא מבזבזים זמן. עוד לא יבשה הדיו במברקי הברכה לממשלת בנט, בלינקן שוחח עם לפיד בשנית, ובנוסח ההודעה של מחלקת המדינה הובהר כי סוכם על "צעדים מעשיים עבור הפלשתינים". הפרטים סוכמו השבוע ברומא, לא רחוק מווינה, שבה מסכמים במקביל עם איראן.
אבל מה שהיה בווינה - לא יישאר בווינה. הפלשתיניות, ששבה למרכז סדר היום האזורי והעולמי, תביא איתה את מה שיש בה - דה־לגיטימציה מוחלטת לישראל כמדינת העם היהודי וטרור ג'יהאדיסטי ורצחני.

אוטובוסים לא מתפוצצים ביום אחד, אבל רוחות אוסלו שבו לאזורנו והופכות להיות שוב הרעיון המסדר של האזור. הן מרחפות גם על הסכמי השלום החדשים עם האמירויות. לא לחינם הצטרף שליט דובאי לנשיא טורקיה, ארדואן, בברכות לנשיא איראן הנבחר והדגיש את איחוליו "לרפובליקה האסלאמית ולקשרינו עימה, המשך של יציבות, המשכיות ושגשוג". כל השחקנים מרגישים את כיוון התנועה הישן־חדש של השכונה, ופועלים בהתאם.

בניגוד לתקופת נתניהו - וזו הסכנה האמיתית - היום הממשל האמריקני משחק מול שער ריק. ההתחייבות של לפיד לשמור את המחלוקות ל"חדרים סגורים" היא למעשה הודעת כניעה. פירושה ויתור על המנוף הישראלי היחיד על דעת הקהל האמריקנית, ועימו על היכולת הממשית להשפיע באמת.

כמו בעידן אוסלו, יש לדוקטרינה הפלשתינית נציגים נאמנים בממשלת ישראל. בלינקן לא צריך להזיע. שרי החוץ, הביטחון והאוצר של ישראל תומכים במדינה פלשתינית ובשינוי חוק הלאום; שר הבריאות שלה, חבר הקבינט המדיני־ביטחוני ניצן הורוביץ, רואה בקציני צה"ל פושעי מלחמה; וכל חברי הקואליציה שקועים כמובן בעניינים אזרחיים. את התהליך המדיני הם משאירים, כפי שהתברר אתמול, למנסור עבאס.

ממשלת "לא קורונה - לא מעניין" היא דה־פקטו "לא פלשתינים - לא מעניין". בנט משמש בה מזכיר ממשלה מצוין. לא ברור מה היתה ההצדקה למינוי השבוע של שלום שלמה.